היהודי האחרון, 

זה היה קיץ לח ומהביל כנהוג בורשה. חום מעיק ולחות ומדי פעם גשם , מין מזג אויר משונה שאינני רגיל אליו כלל כאן, בישראל.

בשעות אחר הצהרים המאוחרות, כאשר צלליות העצים והבנינים החלו להתארך בשמש השוקעת נסענו לסבר. סברין חייטמן הוא ורשאי מלידה, יהודי אשר כמעט כל חייו בילה בעיר זאת,בהוראה ובמחקר אינפורמטיקה באוניברסיטה המקומית., פקולטה שהוא הקים בעשר אצבעותיו לאחר המלחמה האחרונה אשר השתוללה באירופה.

פגשתי בו פעם אחת,בחטף, מספר שנים קודםאך שמעתי עליו דברים לא מעט מאשתי ונתברר לי כי היה ידידו הטוב של אביה, מזה עשרות רבות בשנים.

המונית נעצרה, לפני בנין אשר כדוגמתו ורשה משופעת בהם, מין קוביה גדולה רבת קומות,אשר הכניסה אליו מוחשכת ושמות הדיירים הגרים בו, כתובים באי סדר מופתי על תיבות דואר חלודות.

סבר פתח את הדלת , חיוך גדול על פניו ומאחוריו עמדה אישה גם באה בשנים, אשר הושיטה תחילה ידה וכדרך הפולנים התנשקה והתחבקה איתנו.

נכנסנו לדירה צנועה ,קטנה , צפופת רהיטים מעץ אלון ובמרכז חדר האורחים, שולחן גדול עליו סלסלת פירות.

"שבו שבו בבקשה" אמר סבר  בחיוך רחב והביט ארוכות באישתי.

"את מאד יפה",אמר. "הכרתי את אימך יש דמיון ביניכן ,אך את ממש יפה"

סבר במחצית שנות השבעים אדם מלא חיוניות ולמרות היותו קטוע יד מסתדר מצויין. הוא נוהג ברכבו וגם יש לו שיטה מיוחדת בחיתוך נקניק , דבר שראינו מאוחר יותר.

הוא תוקע את גדם ידו בתוך הנקניק, מקבע אותו בעצמה ובידו השניה,חותך פרוסות במהירות רבה.

"פולסקה קילבסה", אמר, "הכי טובה בעולם, והוסיף ,אין טובה ממנה"

סבר נשוי לאישה נוצריה לה ילדה מנשואין קודמים, אישה כבר בוגרת לה ,ילד משלה.

אין להם ילדים משותפים ואת כל אהבתו סבר מרעיף על מצ'יק, נכדו המאומץ ואיננו מפסיק להתפעל ולהרעיף עליו תשבוחות כאשר על פניו ארשת של עונג ורכות.

איש חזק סבר.דבר לא שבר את רוחו במהלך חייו בפולין.

גם כאשר נזרק בבושת פנים מהאוניברסיטה בשנת 1968 בה שימש כפרופסור מין המניין , בעל זכויות רבות בחדשנות הקשורה לאינפורמטיקה וכחלוץ במדעי המחשב.

שנת 1968 וגם שנים שבאו אחריה, היו שנות חושך לכל מי שהיה יהודי. היהודים נזרקו מכל עמדה אקדמית או מנהלית חשובה ובמקרה הטוב "נתבקשו" לצאת לגמלאות.

וכך סבר בגיל 49 מצא עצמו מובטל ומושפל, מורחק מהאקדמיה וכל עבודותי שנשארו בפקולטה נזרקו לפח או שנשרפו.

הוא חי מפנסיה צנועה ובזכות עמיתים למקצוע קיבל משרות זניחות על מנת להתפרנס ממשהו.

התיישבנו סביב השולחן , קולות רחוב נשמעו מרחוק,  מעבר לקיר נשמעה מוזיקה רועשת והלילה עטף את העיר.

"השכנים אוהבים מוזיקה מודרנית, הם צעירים, לי קשה לשמוע אך אני מתרגל, לאט לאט,"אמר סבר.

בסתכלתי עליו ועייפות נפלה על פניו,מצחו נחרש בקמטים ,כתפיו צנחו מטה והסתיר את גדם כף ידו בידו השניה.

"סבר" שאלתי. " אתה מאושר"? נפגשנו לפני לראשונה לפני כשלוש שנים, זה היה בשנת 1988 , שנה לפני המהפך הפוליטי והפלת הקומוניזם בפולין, האם זה היה שינוי לטובה מבחינתך".

"אינני יודע ענה סבר. לי למעשה לא חסר כלום, אני חי את חיי כרגיל, יש לי משפחה ואף חלקת אדמה קטנה בפרברי ורשה,שם אני מגדל קצת ירקות.  אני קורא קצת כותב ופנו אלי לתת הרצאות ואף ללמד"

" מעולם לא עזבת את פולין סבר" הוספתי," נשארת כל חייך במדינה זו לטוב ולרע,למעט הבריחה לאיזור כיבוש רוסי עם פלישת הגרמנים לפולין, אך לא היססת ולו רגע לחזור וכך עשית מייד עם השחרור"

"נכון" אמר סבר. חזרתי מיד, זו המולדת שלי, אין לי מולדת אחרת, אני פולני,בן דת משה, למרות שאינני פעיל בבית כנסת ולא בקהילה"

שתק לרגע והמשיך. " לא בחרתי את הורי. הורי היו יהודים,אפילו שמרו על מסורת ודת,דברו יידיש,גם אני דברתי מעט שפה זו אך שכחתי, אבל לעולם לא נתנו לי לשכוח שחייטמן הוא יהודי וזה הסב לי כאב גדול במהלך כל השנים. היום הרבה פחות, בגילי אני לא משמש יותר סכנה אז ויתרו לי"

"סבר".אבל הרי נסעת למסע לימודים בארה"ב ובמדינות אחרות באירופה ואף לימדת שם מדעי מחשב, כאשר כמעט ולא ידעו מהו מחשב, וגם ברוסיה, בזמן המלחמה לא בחלת בשום תפקיד ועבדת כטכנאי במפעל תחמושת.לא כולם הורשו לנסוע אז לחוץ לארץ, אז היכן הקיפוח שלך כיהודי?"

"נכון" ענה סבר. שלחו אותי, כי היו כאלו באותה התקופה אשר האמינו שאני קומוניסט נאמן לחלוטין וגם ברוסיה בזמן המלחמה, הבינו זאת. אך בחלוף השנים,למרות שלא השתניתי לא בדעותי ולא ברוחי, החלו קצת לחשוד בי, כי הרי אני גם יהודי.

"האוכל לחליף עורי", שאל ופרץ בצחוק רועם.

"באם תשאל, דעותי לא השתנו. אני סוציאליסט,אינני יודע היכן תלך פולין עם גל מהפכה. אינני מאמין כי תנועת הסולידאריות לא תביא הרס למדינה שלי. הם נוצרים אדוקים והרעיון הסוציאליסטי הוא לא לרוחם. בכל מקרה אני נשאר כאן כי זו המולדת שלי ואולי אני היהודי האחרון במדינה זו שימשיך לחיות בה . כי אני פטריוט אמיתי. ואני יודע , כי מגיעים יהודים לפולין,נבנות קהילות הקמות מתוך אפר, מגיעים גם ישראלים ומשתכנים בערים הגדולות לעסקים שונים.אלו לא לרוחי. אינני מחפש כל קשר עמם.הם לא ידרשו לעולם בטובת מדינה זו. יראו בהרק  אכסניה או מקום לצרכי דת או עסקים"

הסתכלתי על סבר כלא מאמין. דבריו לכאורה משכנעים, אך האם ניתן להתעלם מהאנטישמיות בפולין" האם אפשר להיות פטריוט במדינה אשר הוקיעה את אזרחיה היהודים במשך מאות בשנים? איזו עוצמת נפש זו  להיות נרדף ומצד שני לאהוב את המולדת ללא תנאי וללא סייג.

"סבר, אהבתי את ההגדרה שאתה היהודי האחרון", אמרתי.

"אני חושב שירדתי גם  לעומק כוונתך, למרות שאני חולק עליך ולא במעט.לצערי הרב גם באם היהודי האחרון יעזוב את פולין, האנטישמיות תשאר. גם בצורתה המקורית הדתית וגם בתחפושתה הפוליטית, מה שפופולרי היום ואולי נקי יותר לומר, אנטי-ישראליות.הכיצד אפשר להיות פטריוט פולני ולסבול כל החיים מקיפוח ומרדיפו. אני לא הייתי מסוגל לכך.לא היו לי כוחות נפש כמו לך"

סבר הסתכל עלי בחיוך ואמר, " נכון, אך זה אני.

חלפו להם שנים, את סבר לא ראיתי יותר,אך אישתי פגשה בו בשנת 2012, זמן קצר לפני שנפטר. הוא כבר היה חלש גופנית, נזקק לסייעת שתטפל בו, אישתו נפטרה מזמן, הקשר עם משפחתו הנוצרית ונכדו האהוב, נותק וכמעט איש לא בא לבקרו.

הפגישה היתה קצרה. וכאשר נשאל על השינויים המפליגים שחלו בפולין, נאנח ואמר, "זה לא לרוחי"